היישום האימוני של ספירת המלכות – – מתוך הקורס ‘קבלה ואימון לשם שינוי’
האימון אינו דרך להשגת מטרות בלבד, אלא דרך חיים, עיצוב וניהול כוחות ותהליכים באופן אופטימלי כשהחזון הגדול הוא חיים של יצירה והגשמה מתוך בחירה,
מחוייבות וחיבור עמוק לאמונות ולערכים.
“חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם” (משנה, סנהדין ד). אמירה זו מבטאת זכות וחובה. זכות – החיים שלי יכולים להיות משמעותיים מספיק כדי להצדיק את בריאת העולם עבורם, וחובה – להפוך אותם לכאלה.
אימון בספירת המלכות מחדש את ההבנה כי את העולם שלי אני בורא. מה שבאמת קיים במציאות שלי הוא תוצאה של הבחירות שלי, של ההתמודדויות שלי, של הכשלונות והתיקונים, ושל העשיה המגשימה את מה שאני שואף אליו ומה שאני מאמין בו. אני המלך של עולמי, ואני בעצם איני. כל מעשי הם בעצם מקטעים סופיים של פעולות, שיש להם קיום אמיתי רק בחיבור שלהם עם האינסופי והאלוקי. אם אני מנסה להשאר במסגרת התודעה הקיומית שלי כאני מוגבל, אני למעשה לא קיים, כי אין קיום לסופי באין סופי. הדרך להתקיים באמת, באופן פרקודסלי, היא להפוך לאין. זו אמירה לא קלה, שנוגדת את התודעה הקיומית של האני, שרוצה להתקיים ולמלוך. בנקודת המלכות הפרדוקס אפשרי, משום שהמלכות היא גם היכולת לקבל ולהשלים עם מה שיש באמת, להיות מוכן לוותר ולשחרר את האגו לטובת הקיום האמיתי. בתשובה לשאלה הגדולה של שקספייר, לא להיות, כדי להיות.
מתוך הנכונות לקבל יכול המתאמן להגיע לא רק להגשמה אלא גם לאושר. שורש המילה אושר יוצר את המילה אישור. האושר הוא ביכולת לאשר את החיים מתוך הבנה וקבלה שהבחירות של כל אדם יוצרות את החיים שלו. ההבנה שמה שיש לו זה מה שהוא עשה, וזה מה שיש, ועל מה שאין הוא לא אחראי. קבלת אחריות על הבחירות היא אישור המביא לאושר. קבלת האחריות כוללת מחוייבות להתמדהבעשיה שיוצרת כל רגע מחדש את העולם שבו הוא חי, כשכל פעולה יכולה להיות השלמה של תהליך אחד של הגשמה, והתחלתו של תהליך חדש. הגשמה היא כגשם, שהוא אדי המים המתעבים והופכים לטיפות היורדות לקרקע המציאות והמפגש שלהם מביא חיים לעולם. בסופו של כל מחזור חיים מפסיק האדם להיות, אולם העקבות שהותיר בקרקע הם המלכות שיצר והוריש לעולם.
