האות י’ – מתוך הקורס ‘סודות הא-ב העברי’
האות העשירית בא ב העברי, האות י’, מסמלת את המישור הרוחני –
והעליון של המציאות. הגמרא במסכת מנחות, דף מט, מביאה את
הפסוק המופיע בספר ישעיהו 26:2 “כי ביה ה’ צור עולמים”, ומסבירה
שהמילה “צור”, ניתן להבינה כ”יוצר”, ומשמעות הפסוק היא, שה’ יצר
את העולמות, באותיות י’ ו ה’. את העולם הזה, בה’, ואת העולם הבא
בי’.
צורתה של האות י’, מבטאת רעיון זה. היא למעשה, נקודה, המסמלת
את המעבר מהאין ליש. מעבר זה, שהוא יסוד התהוותה של המציאות,
שורשו בעולמות רוחניים ועליונים, שלפי הסבר הקבלה, התפשטו
והתגשמו, עד שהתעצבה המציאות כפי שאנו מכירים אותה. העולם
הבא, לפי זה, אינו רק דבר הקיים בעתיד, כפי שרומז שימושה
הדיקדוקי של האות י’, שבהופעתה לפני כל פועל בעברית, הופכת
אותו לזמן עתיד, אלא עולם הקיים במדרגה רוחנית גבוהה יותר
מהעולם הזה, העולם הגשמי.
המעבר מהאין ליש הרוחני, הוא כאמור, תחילתו של תהליך התפשטות
והתגשמות המציאות, מהמקור האלוקי, והדבר רמוז בצורתה הקלסית
של האות י’, כפי שהיא נכתבת בספרי התורה, שהיא של עוקץ
המופנה כלפי מעלה, והולך ומתרחב כמו טיפת דיו הנוטפת מהקולמוס
על הניר.
הרב קוק מפתח רעיון זה, ואומר, שהאות י’, כשהיא נכתבת כמילה,
כפי שהיא מבוטאת, בנויה משלש אותיות י ו ד. אותיות אלו מסמלות – –
תהליך התפשטות במישור: נקודה האות י’, קו האות ו’, ושטח – – –
האות ד’. אולם תהליך זה אינו מגיע למימד השלישי, מימד העומק,
שכן האות י’, מסמלת אותו במישור הרוחני בלבד. בטרמינולוגיה
הקבלית, מציינת האות י’, את ספירת החכמה, שהיא השלב הראשון
בתהליך היצירה, המופיעה כנקודה, לא מוגדרת, שפיתוחה ומימושה הם
בספירת הבינה, אותה מסמלת האות ה’, שהיא כאמור, המקור למציאות
העולם הגשמי.
אולם יש לאות י’, גם משמעות במישור הרטרוספקטיבי, הנגזרת
ממהותה הרוחנית והאחדותית, והמרומזת בערכה המספרי, שהוא עשר.
המהר”ל מפראג מסביר, שתשעת המספרים הראשונים הם פרטים,
והמספר עשר הוא מספר הכולל את הפרטים לחטיבה אחת שלמה.
באופן ציורי, הוא מתאר את תשעת המספרים הראשונים כתשע
נקודות, המסודרות בריבוע, והמעבר לעשרות, אינו בתוספת של נקודה
נוספת במישור הפרטים, אלא נקודה המאחדת את הפרטים, ויוצרת מהן
יחידה שלמה שנקראת עשר. לפי זה, האות י’, האות הראשונה בשם ה’
)י ה ו ה( שהיא כנקודה, המאחדת את הפרטים לשלמות, ואי אפשר – – –
לחלק אותה לחלקים, נותנת פרספקטיבה של אחדות לכל המציאות,
כנקודת מוצא לבריאה, ששורשה הוא באחדות האלוקית. שלמות זו
באה לידי ביטוי בקדושה האלוקית, שהרי לכל דבר שבקדושה, צריך
“מנין” )עשרה יהודים(, כתפילה, קריאת התורה וכדו’, וכמו שהסביר
זאת המהר”ל מפראג: “אין שכינתו עם הדבר החסר, ומפני כך אין
שכינתו בפחות מעשרה” (דרך חיים פרוש למסכת אבות).
