איך ללמוד לאהוב את עצמי?
אהבה עצמית
תיאור:
ללמוד תקשורת מקרבת בין אני לבין עצמי.
השפעה:
אותנטיות, מניעת סבל, מערכות יחסים איכותיות ו משמעותיות, חווית חיים מלאה והרמונית.
אני מזמין אותך לחקור בסקרנות ובאהבה את השאלות הבאות:
- האם את/ה אוהב/ת את עצמך?
- בין אם כן ובין אם לא – במה זה בא לידי ביטוי ואיך זה משפיע על החיים שלך?
- האם בא לך ללמוד לאהוב את עצמך יותר?
- מה ישתנה לטובה בחייך אם אהבתך העצמית תגדל?
- מה ישתנה לטובה בחיי האנשים שבחייך אם אהבתך העצמית תגדל?
עכשיו אפשר להתקדם!
כולנו מכירים את האמירות:
כדי שיאהבו אותך צריך לאהוב את עצמך. תאהב את עצמך ואז יהיה לך טוב וכדו’.
מה זה בעצם אהבה עצמית ומה באמת אפשר להרוויח ממנה?
אז לפני כן בואו נדבר קצת על אהבה.
אהבה – היא מילה יפה, היא תפילה יפה, היא שפה..
נתחיל ללמוד את שפת האהבה, בניסיון לנתח ולדייק, מה חשוב להבין על אהבה בכלל כדי להבין מהי אהבה עצמית וכיצד לזכות בה.
יש הרבה תועלות שאנו מקבלים מאהבה, ואני רוצה להתחיל בשאלה, מה מאפיין מערכת יחסים שיש בה אהבה לעומת מערכת יחסים אחרת?
נשווה לצורך הענין קשר שיש לנו עם אדם זר, לעומת קשר עם אדם שיש בקשר עימו אהבה.
בקשר של אהבה, בין אם זה בין בני משפחה, בין חברים או בתוך זוגיות, הזולת הוא לא סתם אדם. הוא אדם ייחודי, שיוצא מקבוצת הזרים הסתמיים ועובר לקבוצת המיוחדים עבורנו. אחת המילים שמשמשות אותנו לתאר קשר כזה היא ‘קירבה’.
במה שונה אדם קרוב מאדם רחוק?
מגע עם אנשים זרים הוא פעמים רבות אתגר – אני צריך להיות במיטבי, לעשות רושם, לפתח קשר חיובי, אני רוצה שיראו אותי כמוצלח, חכם, יפה, טוב. כי ככה העולם עובד.
בקשר עם אנשים זרים, אנו הופכים להיות מעין ‘מצגת’ של עסקה – כדאי להיות איתי כי אני שווה.
מה זה אומר? זה אומר להסתיר צדדים פחות חיוביים, ולתחזק את ההצגה הכי טובה שאני יכול לתת.
וזה מאוד מעייף.
וזה יוצר דיסוננס פנימי.
כי אנו הרי לא מושלמים, ולא יכולים תמיד להביא את עצמינו באופן מלא.
ויש לעיתים קצת תחושה של שקר, ושל אילוץ, ושל מאמץ, של מלאכותיות.
מכירים את החוויה הזו של חיוך מאולץ ותשובה – ‘הכול סבבה’ לשאלה מה קורה?
ואיך בפנים הבטן מתכווצת…?
אז הזרים הם אלו שאני מולם, לא איתם. אני רואה אותם מרחוק, הם בקבוצה ‘היריבה’, ואני איתם במעין עימות מתמיד.
כל זמן שהם זרים.
את הקרוב אנו רואים אחרת.
לא רק כפריט של קבוצת האובייקטים האנושיים, אלא כסובייקט (מרכיב בחוויה האישית הפרטית) שיש לו קשר ייחודי איתי. מישהו שאיתו אפשר להרגיש שונה ממה שמרגישים מול הזרים הרחוקים מהקבוצה היריבה.
ואנו רואים אותו אחרת – ראיה רב ממדית – שכוללת את כל מה שיש בו וחשוף לנו – את הצדדים שגורמים לנו הרגשה טובה, וגם את הצדדים שקשה לנו איתם, ולמרות שהם קיימים אנו מסוגלים לקבל אותם ולהכיל אותם.
אז איך אנחנו בסופו של דבר מסתדרים עם הצדדים הפחות נעימים?
למה אנו מסוגלים לאהוב אדם שלעיתים לא נעים לנו איתו?
הסיבה היא שאנו לומדים במסגרת הקשר ‘לא לקחת את זה אישית’.
לא לפרש התנהגויות או תכונות אופי שלא נעימות לנו כדבר שמכוון נגדנו, או מאיים עלינו, אלא לראות אותן כחלק מהאדם הזה, כחלק ממכלול, שאוהב אותנו עם כל מה שיש בו, גם אם לפעמים הוא לא מראה את זה.
וזה מסתדר לנו, שהוא יכול לעיתים להתנהג כלפינו באופן שלא נעים לנו, ואין בכך כדי לשלול את העובדה שהוא אוהב אותנו ואנו יכולים להמשיך לאהוב אותו.
האם אנו מתייחסים רק למה שנעים לנו באדם הזה?
האם אנו מתעלמים מהעובדה שיש בו צדדים אחרים?
התשובה היא, שאם זה קשר אמיתי ולא רק קשר תועלתני – אנו מכילים את הצדדים הקשים, ומבינים שהם בעצם המקומות שבו הוא מתמודד עם החיים, המקומות שקשה לו, המקומות שהוא לא יודע או יכול ברגע זה לפעול אחרת.
וכשאני מכילים את הצדדים הקשים שבו – במקום לכעוס עליו או לשפוט אותו, אנו מרגישים כלפיו חמלה, הזדהות עם הקושי והכאב, ומוכנים להיות לצידו ולתמוך בו גם ולפעמים בעיקר במקומות הקשים.
אנו לא מנסים להפוך אותו למושלם בעינינו, אלא מקבלים אותו עם הפצעים ועם השריטות, מבינים שהם חלקים ממנו, איתם הוא צריך לחיות ולצמוח – ואנו מוכנים לתמוך בו לפי הצורך.
וכשאין לנו כוח להיות כאלה מכילים, אז אנו נפגעים, נעלבים, כועסים, אבל אחרי זה חוזרים למקום הנכון, כי היינו שם, ואנו זוכרים את הדרך חזרה.
כמו שאדם קרוב, זה אדם שאנו רואים יותר, שמאפשר לנו לראות אותו כמות שהוא, ויודע שאנו אתו כמו שהוא – בלי שיצטרך לעשות הצגות, בלי שיהיה חייב להתאמץ כל הזמן להיות תמיד במיטבו –
כך אנו רוצים שאנשים הקרובים אלינו יהיו אתנו!
אנו רוצים שהאנשים הקרובים אלינו יראו אותנו, שיבינו שכל מה שיש בנו זה חלק מאיתנו, שיאפשרו לנו לא להתאמץ כל הזמן, שנוכל בחברתם להרגיש שיש לנו רשות לבטא את כל הצדדים שבנו.
ושזה בסדר. זה מותר.
הקושי שלנו עם אנשים קרובים הוא בדרך כלל כאשר אנו מרגישים – גם אם אנו לא מודעים לכך – שהם התרחקו מאיתנו, שהם לא רואים אותנו כמו שאנו צריכים.
ואז אנו מסתכסכים ורבים, ומראים ב ‘דווקא’ את הצדדים הפחות נעימים שלנו. אנחנו כאילו אומרים להם – זה אני, נראה אותך מתקרב!
ונזכרים בדרך חזרה, ומתקרבים שוב. או שלא.
ואותה אפשרות של לראות זה את זה באמת, לתת לגיטימציה לכל מה שיש, לשחרר מהצורך ב’מצגת’ ולהיות פשוט מה שאני עם מי שאתה – זה מה שיוצר קרבה – זה מה שקורה באהבה.
וכשקשה לי, אני יודע שמי שאיתי הוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו. אני יודע שהוא כאן בשבילי, אני יודע, שמה שלא יהיה, ומה שלא אעשה – הוא לא יקח באופן אישי. אני מאמין שיש לנו רצון משותף בקרבה – וסומך עליו שגם את הדברים הפחות נעימים שאני מביא לקשר, הוא יראה כחלק ממני, חלק מהטוב שבי, חלק מהקשה שבי.
ובמילים, בחיבוק או בשתיקה יאמר לי – זה בסדר, הכל טוב, אתה לא לבד, אני אתך, אתה נפלא כמו שאתה ואני אוהב את מי שאתה.
ושם אין מקום לביקורת, לשיפוטיות, להאשמה, לתביעה, לדרישה – יש פשוט קבלה מאהבה.
וכשאני יכול להיות מי שאני, לא בשביל מישהו או משהו אחר, לא כי ככה צריך, או ככה רוצים, אלא כי זה מה שמתאים לי עכשיו, אני חווה אותנטיות – הרמוניה פנימית, שמאפשרת הרמוניה גם עם העולם. ואז – אני מפסיק לפחד מהאחר, כי אין סיבה.
וכשהפחד מהאחר נעלם, נעלמת התחושה הקשה ביותר של הקיום הלא אותנטי – הבדידות.
כי בדידות זה פחד מ ’לא להיות מספיק’.
ובבדידות יש חווית חולשה של הזדקקות למישהו חיצוני שבשביל להיות אתו, אני צריך לזייף, להיות כאילו חזק, כאילו אותנטי.
בבדידות, הקושי הוא, שכדי להיות ‘כאילו אני’ עם מישהו אחר – אני צריך לוותר על עצמי.
נראה כמבוי סתום.
אבל יש פתח תקוה!
הרי כשיש מישהו שאוהב אותי – אז אני לא צריך לוותר על כלום, ואני לא בהזדקקות, כי אני לא מפחד שאני לא מספיק. וטוב לי.
נכון?
אז נעשה צעד נוסף, נעמיק ונתקרב יותר – כל החוויות שלנו ביחס לעולם וביחס לאנשים אחרים הם למעשה השתקפות של תפישות שיש לנו על המציאות שאנו מפנימים ומעצבים איתם את העולם האמיתי שהוא העולם הפנימי שלנו – העולם היחיד שבאמת קיים.
כשמישהו אומר לנו שאנו לא בסדר – מה שעושה לנו רע – זה ההזדהות עם האמירה הזו שלו.
וגם אנו אומרים לעצמינו לעיתים קרובות שאנו לא בסדר נכון?
לפעמים בגלל שאנו מאמינים למי שאומר לנו שאנו לא בסדר,
לפעמים בגלל עצם העובדה שהוא אומר לנו דבר כזה – אז משהו בטח לא בסדר בנו!
והקושי שלנו הוא בגלל שהפכנו את האמירה לעצמינו – למציאות!
ואנו חיים בתוך המציאות שיצרנו בדיבור הפנימי – ובעולם הזה באותו הרגע – אנו לא בסדר – ורע לנו.
אבל אפשר גם אחרת!
לו היו לנו מערכות יחסים/תקשורת עם העולם שהן כולן אהבה – אז לא היה מקום לאמירה כזו שאנו לא בסדר.
כי גם הדברים שאנו רוצים שיהיו אחרת, הם לא בהגדרה של ‘בסדר/לא בסדר’.
בעולם שיש בו אהבה וקבלה, הדברים שאנו רוצים לשנות הם בהגדרה של ‘זה מה שיש’ – ועם זה צריך להתמודד.
אולי אפשר לעשות אחרת? אולי אפשר לעשות שינוי? יכול להיות שאפשר.
כך או אחרת יש כאן קושי וכאב עם ‘מה שיש’ ואותם נקבל ונחבק.
בעולם של קבלה ואהבה – אין מקום לאשמה או שיפוט.
בעולם של קבלה ואהבה – יש לנו כוח, אנו הרבה יותר חזקים!
כי כל מה שקורה – תומך בנו ומחזק אותנו. ויש לנו האומץ להתבונן בשריטות ובפצעים, ללמוד מהם, לגעת בהם, ולאפשר להם להתרפא. ואנו נרפאים איתם.
אז נכון שזו אוטופיה שכל מערכות היחסים שלו יהיו של אהבה מקבלת ומכילה.
אבל הדבר החשוב הוא שבסופו של דבר, מה שבאמת קורה בפנים, זה הדיבור הפנימי הזה – של ‘מה אני אומר לעצמי‘.
כשאני נפגע ממישהו חיצוני זה בגלל שאני אמרתי לעצמי ש’אני לא בסדר’, והוא, המישהו החיצוני, היה רק טריגר, אבל ההחלטה והביצוע שגרמו לי להיפגע – קורים בדיבור שלי עם עצמי.
וכל החוויות הקשות שאנו חווים הן בגלל הדיבור הפנימי הזה, בו אנו הופכים להיות – כלפי עצמינו – הזר הלא אוהב, שמאשים, ודורש, ולא מקבל, ולא באמת רואה אותנו.
וזה מקור הכאב והחולשה, והעצבות והבדידות.
אז המסקנה ההגיונית שעולה מהדברים היא דווקא די פשוטה – מה שקובע זה הדיבור הפנימי. ותמיד יש בנו A ו – B – האני שמדבר עם עצמי.
יש לנו מערכת יחסים ‘בילד – אין’ שתמיד איתנו, והיא לא רק החשובה ביותר, היא למעשה היחידה שקיימת באופן אמיתי, כי היא מייצרת את המציאות בה אני חיים.
אז כדי להוסיף אהבה וקרבה – אני צריך ללמוד לתקשר עם עצמי באופן הכי טוב.
ואיך עושים את זה?
לומדים מהשפה של קרבה ואהבה בין שני אנשים.
ולקחת את השפה הזו ולדבר בה ואותה, ביני לבין עצמי.
לדעת שזה מה ש’אני’ יכול לתת ל’עצמי’ – כי זה מה שעצמי צריך.
‘עצמי’ לא צריך מישהו ממולו – ‘עצמי’ צריך מישהו אתו – שירשה לו להיות כמו שהוא באמת, הכי אותנטי, הכי פתוח, הכי חשוף.
זה ללמוד לתת לעצמי לגיטימציה לכל מה שקורה ומרגיש בתוכי, להרשות לעצמי להזדהות עם הקושי והכאב. לתמוך בעצמי, לעודד את עצמי, לחבק את עצמי, לחזק את עצמי.
אני יכול לתת לעצמי את ה’ביחד’ הזה שהוא השפה של אהבה ושל קירבה.
ובשיחה כזו, ביני לבין עצמי, כשהאחד חלש, השני יהיה החזק.
כשאחד הוא הילד שמבטא את הרגש ואת הקושי אבל גם את האותנטיות והוויטאליות של החיים – השני הוא הבוגר שמלווה אותו. המבוגר האחראי שתפקידו לשמור, לקרב, לשחרר, לנהל את הסיטואציה – הכול לפי הצורך הנכון והאמיתי.
צריך ליצור את ההפרדה, את המרחק הזה בין A ל B.
צריך לדבר תקשורת מקרבת, בין השניים שהם אחד.
ואת כל מה שבא מסביב, שמפריע, מבלבל, מקשה – לסנן דרך הכלים של האני הבוגר, שיודע מה רלוונטי ומה לא, למה להקשיב ולמה לא, עם מי להיות בקשר ועם מי לא.
ולתת לילד הפנימי את המידע, החומרים והאנרגיה שלהם הוא זקוק כדי להמשיך להתרפא, לצמוח ולגדול.
זוהי אהבה עצמית, זה הדבר שבאמת כל אחד זקוק לו, וזה מה שאם ניתן זאת לעצמינו, יהיו לנו כל המשאבים הדרושים לחיים של אהבה וסיפוק.
לסיכום הנה כלי מעשי לתרגול מה שלמדנו כאן.
תרגיל מעשי באהבה עצמית – כלי להכלה, הקשבה, קבלה, שינוי
- כשקשה..
- לנשום נשימות עמוקות ואחידות
- לסרוק את הגוף, לשים לב לתחושות, להיות עם הרגשות. בלי מאמץ.
- לגשת לראי
- להתבונן במי שמולי – ובאמת, לראות שם ילד שקשה לו
- להתבונן לו בעינים. בסקרנות. באהבה.
- להסכים להיות כאן בשבילו ולרצות לתת לו מה שהוא צריך.
- לשים לב לתחושות ולרגשות שבי – אבל לדעת שזה מה שהוא מרגיש
- לומר לו בלי קול – זה בסדר, מותר להרגיש, אני כאן.
- לשאול אותו בלי קול – מה אתה צריך באמת?
- מה אני יכול לעשות בשבילך?
- להקשיב בעומק, עם הלב, למה שהוא עונה.
- לרצות לתת לו את מה שהוא צריך.
- ולתת לו לדעת שאני רוצה לתת לו מה שהוא צריך
- ושאני אתן לו כל מה שיש בי
- • ושאני אתו, ביחד, תמיד.
- וזהו. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
התהליך הזה הוא ממש תהליך שלי ריפוי. אני מגלה שהחיים הם הרבה יותר ממה שחשבתי, ויש עוד כל כך הרבה אפשרויות נפלאות לצמוח ולהתפתח! אבל זה מעייף, ולא תמיד אני מוצא את הכוח כדי לעשות מה שבאמת חשוב לי.
